בנים אתם לה'

Parashat Reeh, 5769

1985 book, A Certain People: American Jews and their Lives Today,

Charles Silberman introduction:

I write as an American and a Jew, as one who revels in both identities and who believes that each enriches the other.

There are times of course when the claims of my Jewishness come into conflict with the claims of my Americanness, but that is true of all the other identities that define me as a human being.

I am after all both a husband and a father, just as I once was a husband and a son; I am also a parent and a grandparent, a relative and a friend, a writer and a husband.

It is not always easy to reconcile the claims arising from each of these identities…

Yet life would be infinitely poorer if we each paid allegiance to only one identity…

And when Silberman mentioned that one of his identities was

that he was a son—

Interestingly he puts this in the past tense:

Perhaps his parents were no longer alive,

But does that mean that you are no longer a son or a daughter

Just because your parents are no longer physically with you?

A discussion for another time.

This week’s Parasha, Parashat Re’eh

presents an additional dimension to our identities as children:

דברים פרק יד

(א) בנים אתם ליקוק אלקיכם…

Not only do we have human parents

whom we have to try to honor and please,

as well as mentors, teachers and Rabbis

who also are deserving of a particular kind of respect and veneration that parallels the manner

in which parents are to be treated, ,

but we are reminded that there is also the Divine Parent,

Who is always with us, always holding us accountable,

As well as always loving us, as well as demanding and expecting

great things from us.

While maintaining ethnic and cultural Jewish identity,

the type of Jewishness that Silberman seems to have in mind,

can pose its own daunting challenges

vis-à-vis a person’s domestic, professional and communal responsibilities—

one can engage in reflecting upon values clarification dilemmas to see what we consider of greatest importance when confronted with some of these difficult choices,

when it comes to living up to the standard of being God’s Children, the difficulties become so much more challenging

and of such greater significance.

It’s not just about being home by curfew,

remembering to call a few times each week,

and producing Nachat for those who have raised us,

but fulfilling Commandments, living a spiritual life,

ועשית הישר והטוב בעיני ה'.

But being considered children of God

not only entails dealing with myriad responsibilities;

according to R. Akiva, it is a veritable badge of honor.

משנה מסכת אבות פרק ג

משנה יד

[יד] הוא (ר"ע) היה אומר

חביב אדם שנברא בצלם

חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) "בצלם אלקים עשה את האדם

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום

חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד) "בנים אתם לה' אלקיכם" intrinsic

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה

חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:" fn. of observance

The existential question that arises is whether this is a status that is bestowed automatically at birth—

For those going on Aliya, or getting married in Israel,

they are sent to their Orthodox Rabbi

to attest that they are Jewish according to Halacha,

meaning that they were born to a Jewish mother

or they underwent an Halachic conversion,

Or whether to continue to be considered one of God’s Children,

something in addition to one’s birth status

has to be continually earned subsequently,

you have to be recertified,

your license has to be renewed,

which incidentally is another issue

that has become a bone of contention for converts in particular

in Israel.

This issue is debated by Tannaim in the Midrash Halacha and the Talmud:

ספרי דברים פיסקא צו

(יד א) "בנים אתם לה' אלקיכם",

רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם "מנהג בנים", הרי אתם בנים

ואם לאו אי אתם בנים

רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלקיכם

וכן הוא אומר (הושע ב א)

"והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר

והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני קל חי:"

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לו עמוד א

כדתניא: בנים אתם לה' אלקיכם,

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה;

רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים,

שנאמר: (ירמיה ד) "בנים סכלים המה",

ואומר: (דברים לב) "בנים לא אמון בם",

ואומר: (ישעיהו א) "זרע מרעים בנים משחיתים",

ואומר: (הושע ב) "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני קל חי.

מאי ואומר?

וכי תימא, סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, ת"ש, ואומר: בנים לא אמון בם;

וכי תימא, כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, ת"ש, ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים;

Both R. Yehuda and R. Meir were students of R. Akiva.

And each took a different portion of of their Rebbe’s statement

And emphasized it to the exclusion of the other.

What’s really intriguing is a parallel source in the Midrash Halacha that might, just might, indicate a change of heart by R. Yehuda, to the more embracing and accepting position of R. Meir:

ספרי דברים פיסקא שח

(ה) שחת לו לא בניו מומם,

אף על פי שהם מליאים מומים קרויים בנים דברי רבי מאיר

שנאמר "בניו מומם"

( גירסת בעמק הנצי"ב: "וכן" )

(גירסת הגר"א: "וכן הי' ר"מ אומר אין בהם מומים...")

רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר לא בניו מומם

וכן הוא אומר (ישעיה א ד) "זרע מרעים בנים משחיתים"—אם כשמשחיתים קרויים בנים, אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו (ירמיה ד כב) "חכמים המה להרע"—והלא דברים קל וחומר ומה כשהם מרעים קרויים חכמים, אילו היו מטיבים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו (שם ירמיה ד כב) "בנים סכלים המה"—ומה כשהם סכלים קרויים בנים אילו היו נבונים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו (יחזקאל לג לא) "ויבאו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך", יכול שומעים ועושים? תלמוד לומר (יחזקאל לג לא) "ואותם לא יעשו"—והלא דברים קל וחומר ומה כשהם שומעים ואינם עושים קרויים עמי אילו שומעים ועושים על אחת כמה וכמה.

דברים פרק יד

(א) בנים אתם ליקוק אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת:

אונקלוס דברים פרק יד פסוק א

(א) בנין אתון קדם ה' אלקכון לא תתהממון ולא תשוון מרט בין עיניכון על מית:

יונתן דברים פרק יד פסוק א

(א) כבנין חביבין אתון קדם ה' אלקכון לא תגודון בישריכון ולא תשורן כליל דיסער על בית אפיכון על נפש דמית:

רש"י דברים פרק יד פסוק א

(א) לא תתגודדו - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים:

ענין של קידוש\חלול ה'

אבן עזרא דברים פרק יד פסוק א

(א) וטעם בנים - אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הכנענים, על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה (ג) - כי אתה עם קדוש בלב ובפה, ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם, כי לא תקרחו על מת, ולא תאכלו כל חי. ואם אתם עם קדוש, אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש:

אנחנו לא יכולים להבין את דרכי ה'. רק צריכים לסמוך עליו.

רמב"ן דברים פרק יד פסוק א

(א - ב) בנים אתם לה' אלקיכם - גם זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים, לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת, ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים, אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם:

ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת... ורש"י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת. ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה - ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם:

רמב"ן אינו מתנגד לאב"ע, לכן לפי דעתו אב"ע יותר מקובל מרש"י.

ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" (וגם "בנים אתם"?) הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:

ריקאנטי דברים פרק יד פסוק א

(א - ב) בנים אתם לה' אלקיכם וגו' כי עם קדוש אתה וגו' [יד, א - ב]. כבר רמזתי לך סוד וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח [ש"ב יד, יד], ועל כן אין לאדם להתגודד ולהקרח אף כי להתאבל יותר מדאי, כי יש לו לדעת כי קיומו בעולם, והמתאבל יותר מדאי, נראה כאילו מוציא עצמו ועצם המת מכלל ההבטחה הנזכרת. ואמר בנים אתם לה' כמו שכתוב [רות ד, ז] וזאת התעודה בישראל.?

או ירמוז עוד כי אצילות נפשותיהן של ישראל ממנו יתעלה, כמה דאת אמר [הושע יד, ט] ממני פריך נמצא, מה שאין כן באומות העולם.

או אפשר לומר כי אתם בנים מתדבקים במדת רחמים שנאמר [להלן לב, ט] כי חלק ה' עמו, וכאשר תחול עליכם אבילות די לכם באבילות ממוצע ולא יטה לגמרי למדת הדין, וזהו כי עם קדוש אתה כלומר דביקותך במקום הקדש שהוא השם הגדול.

תולדות יצחק דברים פרק יד פסוק א

(א) בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת

בנים אתם לה' אלקיכם, נסמכה פרשה זו לענין עיר הנדחת לומר שאסור להתאבל עליהם איש על בנו ואחיו.

תורה תמימה דברים פרק יד פסוק א

(א) בנים אתם - תניא, ר' יהודה אומר, בנים אתם לה' אלקיכם - בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם נקראים בנים, ובזמן שאין אתם נוהגין מנהג בנים אין אתם נקראים בנים, ור' מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרואים בנים, שנאמר (פ' האזינו) בנים לא אמון בם^א) [קדושין ל"ו א']:

תורה תמימה הערות דברים פרק יד

א) טעם שייכות לשון בנים אתם לה' להמצוה לא תתגודדו ולא תשימו קרחה למת, הוא ע"פ מה שנבאר בסמוך דעיקר טעם האיסור הוא משום דבנים אתם לה', ולכן אין לכם רשות להצטער על המת יותר מדאי, אחר שאם הוא העניש הוי בערך אב המעניש את בנו שהוא בודאי לטובה, ואף גם משום דבנים אתם לכן הוא חושש להשחתת גופכם לכן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה. ודריש ר"י דהא דנקראו בנים למקום הוא רק בזמן שעושין רצונו של מקום, ומוסיף ר' מאיר דאף בזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים בנים אף כי בכנוי גנאי כדמפרש בנים לא אמון בם, וכן בנים סכלים (ירמיה ד') אבל איך שהוא בנים הם, ולכן לעולם אתם אסורים לעשות כאלה, וע' בספרי פ' האזינו בפסוק שחת לו לא בניו מומם, משמע דר' יהודה הודה לדברי ר' מאיר. -

ועיין באגדה דב"ב י' א' התוכח מין אחד עם ר' עקיבא אם ישראל קרוים בנים או עבדים, והוכיח לו ר' עקיבא מפסוק זה דנקראים בנים, והמין הוכיח מפסוק כי לי בני ישראל עבדים דנקראו עבדים, ואח"כ פשר דבזמן שעושין רצונו של מקום קרוין בנים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום קרוים עבדים, ולא נתבאר שם אם ר"ע הודה לו או לא, ואמנם לא שייך לשאול מה יעשה ר"ע בפסוק כי לי בני ישראל עבדים, הרי דמפורש קרא אותם הקב"ה עבדים, יען כי לדידן גם תואר עבדים לה' הוא תואר יקר ונעלה מאד, ומי לנו גדול ממשה רבינו ונקרא עבד ה', ואמר הכתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט), הרי דגם בשעה שהקב"ה מתפאר בישראל מכנה להם בכ"ז בשם עבדים:

בנים אתם - חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, וחבה יתרה נודעת להם שנקראו לו בנים^ב) [אבות פ"ג מי"ד]:

ב) כי יש אב שאע"פ שהוא אוהב את בנו אבל אינו מראה לו את רגש אהבתו בגלוי, אבל האוהב את בנו אהבה עזה מאד אינו יכול להטמין את הרגש בלבו ומראה לו זה בגלוי, וכך היא אהבתם של הקב"ה לישראל, וזהו חבה יתירה שהודיע להם שכבנים המה לו:

רש"י דברים פרק ו

לבניך - אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, ואומר (מלכים ב' ב, ג) בני הנביאים אשר בבית אל, וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנאמר (ד"ה ב' כט, יא) בני עתה אל תשלו. וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר (מלכים ב' ב) אבי אבי רכב ישראל וגו':

אבן עזרא דברים פרק יג

(יח) למען ישוב ה' מחרון אפו - ולא ישחיתך בעון העיר. וטעם כי תשמע - כן תעשה אם בקשת לעשות הישר בעיניו. ונסמכה פרשת בנים אתם לה' (דברים יד, א), בעבור המסיתים אח או בן או אב, או אנשי עיר הנדחת, ואסור להתאבל עליהם, אף כי להתגודד, כי הנה אסור הוא על כל מת:

רד"ק ישעיהו פרק ל

(א) ומה שאמר בכל פרשה מהם קדוש ישראל לפי שנקדש בישראל בדבר מחנה אשור, ואמר הוי בנים סוררים אוי להם לאותם שנקראו בנים, כמו שכתוב בנים אתם לה' אלהיכם, אבל הם סוררים כפרה סוררה ונוטים מדרך הטובה ועוזבים אביהם שבשמים וכשתבא אליהם צרה לא ישובו אליו ולא יבקשו ממנו עזר אלא מבקשים עזר מאויביהם ובכל אשר הם עושים לא ישאלו פי נביא לשאול את פי ה' על מעשיהם אלא עושים בעצת עצמם:

רד"ק ירמיהו פרק ב

(יד) העבד - הה"א פתוחה כי היא לתמיה כלומר אם עבד הוא או יליד בית ואם הוא יליד בית שנולד מן השפחה שיש לו לאדם בביתו והלא נקרא בני בכורי בנים אתם לה' אלהיכם ומנהג האב לרחם על הבן ואיך נטשו האל שיבזו אותו אויביו וכי עבד הוא שאין משגיח האדון כל כך עליו כמו שמשגיח האב על הבן ומדוע:

רד"ק ירמיהו פרק ד

(כג) בנים סכלים - לפי שנקראו בני האל כמו שאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואמר אלה הבנים סכלים המה ולא נבונים המה כלומר תבונתם וחכמתם אינה נחשבת תבונה וחכמה אלא סכלות כיון שלא ידעו את ה' כמו שאמר במקום אחר הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם וכן אמר ישעיהו הנביא ובילדי נכרים ישפיקו והחכמה השלמה אינה כי אם עם תורת ה' כמו שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואחר שאינם יודעים את ה' ולא עושים מצותיו חכמתם היא ערמה ותחבולה להרע לא להטיב אבל התורה מלמדת את האדם לעשות הטוב והישר:

משנה מסכת אבות פרק ג

משנה יד

[יד] הוא (ר"ע) היה אומר

חביב אדם שנברא בצלם

חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) "בצלם אלקים עשה את האדם

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום

חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד) "בנים אתם לה' אלקיכם" intrinsic

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה

חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:" fn. of observance

גם ר' יהודה ור' מאיר מהתלמידים הראשים של ר"ע.

קבלו סמיכה מר' יהודה בן בבא (ר' עקיבא בין י' הרוגי מלכות)

ר' יהודה הרבי של ר' יהודה הנשיא, פוסק של בית הנשיא.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מו עמוד ב

כלשון הזה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן:

רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה.

רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי,

ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי.

השתא במקום רבי יהודה - ליתא, במקום רבי יוסי מיבעיא?

אמר רב אסי: אף אני לומד רבי יוסי ורבי שמעון - הלכה כרבי יוסי.

דאמר רבי אבא אמר רבי יוחנן: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה. השתא במקום רבי יהודה ליתא, במקום רבי יוסי מיבעיא?

איבעיא להו: רבי מאיר ורבי שמעון מאי? - תיקו. Syllogisms

If a is superior to b, and b is superior to c, then a is certainly superior to c.

ספרי דברים פיסקא צו

(יד א) "בנים אתם לה' אלקיכם",

רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם "מנהג בנים", הרי אתם בנים

ואם לאו אי אתם בנים

רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלקיכם

וכן הוא אומר (הושע ב א)

"והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר

והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני קל חי:"

מלבי"ם על דברים יד:י, דברי הספרי

...ועיין בספרי האזינו על פסוק "שחת לו לא בניו מומם" משמע שר"י הודה לר"מ.

ספרי דברים פיסקא שח

(ה) שחת לו לא בניו מומם,

אף על פי שהם מליאים מומים קרויים בנים דברי רבי מאיר

שנאמר "בניו מומם"

( גירסת בעמק הנצי"ב: "וכן" )

(גירסת הגר"א: "וכן הי' ר"מ אומר אין בהם מומים...")

רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר לא בניו מומם

וכן הוא אומר (ישעיה א ד) "זרע מרעים בנים משחיתים"—אם כשמשחיתים קרויים בנים, אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו (ירמיה ד כב) "חכמים המה להרע"—והלא דברים קל וחומר ומה כשהם מרעים קרויים חכמים, אילו היו מטיבים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו (שם ירמיה ד כב) "בנים סכלים המה"—ומה כשהם סכלים קרויים בנים אילו היו נבונים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו (יחזקאל לג לא) "ויבאו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך", יכול שומעים ועושים? תלמוד לומר (יחזקאל לג לא) "ואותם לא יעשו"—והלא דברים קל וחומר ומה כשהם שומעים ואינם עושים קרויים עמי אילו שומעים ועושים על אחת כמה וכמה.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לו עמוד א

כדתניא: בנים אתם לה' אלקיכם,

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה;

רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים,

שנאמר: (ירמיה ד) "בנים סכלים המה",

ואומר: (דברים לב) "בנים לא אמון בם",

ואומר: (ישעיהו א) "זרע מרעים בנים משחיתים",

ואומר: (הושע ב) "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני קל חי.

מאי ואומר?

וכי תימא, סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, ת"ש, ואומר: בנים לא אמון בם;

וכי תימא, כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, ת"ש, ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים;

וכ"ת, בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו, ת"ש, ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני קל חי.

מהרש"א חידושי אגדות מסכת קידושין דף לו עמוד א

וכ"ת סכלי הוא דמקרי בני כו' לפי שיש בחוטאים מחולקים לג'

הא' שחוטא ע"י שאין לו דעת

והשני שלא היה לו מלמד אותו לטוב

והג' היודע ומורד ברבונו

וז"ש סכלי הוא דמקרי בני שאין זה אלא כשוגג בעלמא

וקאמר בנים לא אמון בם שהיה להם ממי ללמוד ולא למדו

וכ"ת דגם זה כיון שלא למד שאינו יודע שוגג מקרי וקאמר זרע מרעים בנים וגו' שידעו רבונם ומרדו בו כמ"ש בענין ידע שור קונהו וגו' כלומר שהוא דבר הידוע ישראל לא ידע וגו' שאני קונהו היינו ע"כ שעושה עצמו כאילו לא ידע וק"ל: